המפגש בירושלים

המפגש בירושלים

ירושלים יונקת את קדושתה מהמקדש המצוי בתוכה, ובכך מתפשטת קדושת המקדש על העיר ומקנה לה דינים מסוימים שיחולו בה כפי שחלים הם במקדש. מוצאה של הרחבה זו הוא מההבנה שהמפגש הישיר בין האדם לבוראו, המתקיים בצורה ברורה במקדש שהוא 'לפני ה'', מתקיים אף בירושלים שגם היא 'לפני ה''.

הרב נתנאל אוירבך | תש"פ

א. הרחבת הקדושה

ירושלים יונקת את קדושתה מהמקדש המצוי בתוכה, ובכך מתפשטת קדושת המקדש על העיר ומקנה לה דינים מסוימים שיחולו בה כפי שחלים הם במקדש. מוצאה של הרחבה זו הוא מההבנה שהמפגש הישיר בין האדם לבוראו, המתקיים בצורה ברורה במקדש שהוא 'לפני ה'', מתקיים אף בירושלים שגם היא 'לפני ה''. 

ביטוי לכך ניתן לראות מדברי הירושלמי (סוכה פ"ג הי"א): 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים - בירושלים'. שמחה זו אינה מצטמצמת למקדש בלבד אלא מתרחבת אף לעיר ירושלים. רעיון זה הובע רבות בשיטת הרמב"ם בכמה מקומות (פיהמ"ש סוכה פ"ג מי"ב; שם, מעשר שני פ"ג מ"ד), שהרחיב את קדושת המקדש לירושלים העיר, בטענה שירושלים היא בכלל מקדש.

לדברי הרב יעקב עטלינגר (ערוך לנר, סוכה מא ע"א ד"ה במדינה; בכורי יעקב, סי' תרנח ס"ק א), ההשלכה המעשית מכך היא, שיש חיוב מהתורה בזמן הזה ליטול לולב בירושלים כל שבעת ימי חג הסוכות, כדברי המשנה (סוכה פ"ג מי"ב) 'לולב ניטל במקדש שבעה'.

זאת ועוד, למרות שאין תוקעים בראש-השנה שחל להיות בשבת בכל ארץ ישראל, מ"מ לדברי הרמב"ם (הל' שופר פ"ב ה"ח) 'בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין', משום שלדבריו 'ירושלים בכלל מקדש'.

כאמור, הרחבה זו של קדושת המקדש ודיניו על העיר ירושלים נובעת מההגדרה הרחבה של 'לפני ה'', הגדרה שקיימת גם בירושלים ולא רק במקדש.

ניתן היה לומר, שהרחבה זו שייכת דווקא בעוד עומד המקדש על מכונו אך בהעדר המקדש בטלה הגדרת 'לפני ה'' במובנה המצומצם, במקדש, ובהרחבתה בירושלים. טענה זו הובאה אצל הרב צבי פסח פראנק (מקראי קודש, סוכות ח"ב סי' יט) בשם 'אחד מחכמי ירושלים'.

אולם, אין הדברים כן בשיטת הרמב"ם שלדבריו הגדרת 'לפני ה'' שייכת גם בזמן הזה בהעדר המקדש, ולפיכך הגדרה זו שייכת אף לירושלים, כאמור. הראיה לכך היא מדבריו בעניין וידוי מעשרות (הל' מעשר שני פי"א ה"א-ה"ד): 'מצוות עשה להתוודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר... שנאמר... וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות'. לדבריו, חובת וידוי מעשרות הנאמרת 'לפני ה'' שייכת גם בהעדר המקדש על מכונו.

 

ב. 'לפני ה''

אולם, עדיין מוטלת עלינו חובת הסבר דברי הרמב"ם בהרחבתו את קדושת המקדש לירושלים, שגם היא בבחינת 'לפני ה''. כדי להבין זאת לנכון עלינו להתחקות אחרי המושג 'לפני ה'', המשמש עילה להרחבת דיני המקדש גם בירושלים, ואף בזמן בו המקדש חרב.

לשיטת הרמב"ם קדושת המקדש אינה תלויה בהיותו עומד על מכונו. גם בהיות המקדש חרב ישנה קדושת מקום לדינים שונים, כדבריו (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ג): 'מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא'.

ונימוקו עימו (שם הט"ז): 'לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים'.

קדושת המקדש אינה תלויה בבניין אבנים וכדו', אלא תלויה הקדושה והשלכותיה בקדושת 'המקום אשר יבחר ה'' להשראת השכינה ולמפגש בינו לבין האדם בעולם הזה.

המפגש הישיר בין האדם לאלוקיו מתקיים במקום המקדש באמצעות השראת שכינה של הקב"ה על המקום ללא תלות בבניין, ובכך היא קיימת ואינה בטלה גם בהיות הבניין חרב.

המפגש בין האדם לבוראו אינו תלוי בתיחום מקום גיאוגרפי, אלא במעמד נפשי-חווייתי, בהיות האדם חדור תודעה תמידית שהוא עומד לפני ה', בבחינת 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד - תמיד אחשוב כאילו ה' עומד נגדי ורואה מעשי' (מצודת דוד, תהלים טז, ח).

אכן, תודעה זו אמורה ללוות את האדם באופן תמידי בכל עיסוקיו ובכל מקום בו הוא נמצא, כדבריו הידועים של הרמ"א (או"ח סי' א סעי' א), אך היא מתעצמת דווקא בירושלים בה שוכן המקדש ושם שורה השכינה, ובמקום זה מתייחד האדם עם הקב"ה בצורה ישירה ללא צורך באמצעים לכך, כפי שיתבאר.

 

ג. השראת שכינה כשלימות

מדוע אכן מתעצם ה'לפני ה'' בירושלים ובמקדש?

התשובה לכך נעוצה בהבנת עניינה וייחודיותה של העיר ירושלים והבנתה של השראת שכינה.

בתוך המילה 'ירושלים' שזורים שני שמות מנוגדים, כדברי המדרש (בראשית רבה, נו): 'אברהם קרא אותו יראה, שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. שֵם קרא אותו שלם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. אמר הקב"ה... הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם יראה שלם – ירושלים'. היראה מבטאת את הריחוק ואילו השלום מבטא את הקירוב. שתי מידות אלו נשזרות בירושלים המאחדת ניגודים, כדברי המדרש (תהלים קכב, ד): 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים'. רק בהיות 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה', בהיותה מכילה בקרבה את שני הניגודים הללו - יכולה היא לאחד את הבאים בשעריה.

מעלתה של ירושלים היא ביכולת הכלת הניגודים, המקנים לה את ייחודיותה מיתר המקומות. בשל כך זכתה העיר ירושלים שהמקדש היה שרוי בה מחמת שמסמלת היא את האחדות וחוסר הפלגנות, כדברי המדרש (ילקו"ש, וזאת הברכה תתקנז) שלכך זכה המקדש להיות בחלקו של בנימין 'שכל השבטים היו במכירתו של יוסף, ובנימין לא היה במכירתו של יוסף'.

יכולת הכלת הניגודים והבאת השלימות בירושלים, נובעת מהיותה העיר אותה בחר הקב"ה לנקודת המפגש בינו לבין האדם בהשראת השכינה.

השראת שכינה מהווה את נקודת הממשק-המפגש בין הקב"ה לישראל בעולם הזה, כדברי הספרי (במדבר פיסקא מא): "יאר ה' פניו אליך... זה מאור השכינה". החיבור בין השמים לארץ, בין אלוקים לאדם, מביא עימו שלימות ועילוי הן למקום בו מתבצע המפגש והן לאדם שנפגש עם אלוקיו במקום המפגש. בנקודת המפגש בין האדם לאלוקיו, משתלם האדם, מתקדש גופו ונוצרת לה השלימות לה זקוק האדם כדי לאזן בין חלקי גופו - הרוחני והגשמי, במטרה להיות כלי להופעת השכינה בעולם החומרי בו הוא מצוי, לקדמו ולהעלות את העולם לייעודו הקמאי.

נקודת מפגש זו מצויה בירושלים, מקום השראת השכינה, בה נפגש הקב"ה פנים בפנים עם ברואיו ובשל כך מתהווה עילוי הברואים והשלמתם, כדברי התוספות (בבא בתרא כא ע"א): 'כי מציון תצא תורה - לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה... גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה'. אדם העולה לרגל שלוש פעמים בשנה, או זה המביא את המעשר-שני שלו לאוכלו בירושלים מתעלה ומתקדש בהימצאותו בירושלים, מקום המקדש והשראת השכינה, ובכך זוכה הוא לעילוי רוחני המותיר בקרבו רושם גם לאחר שובו אל שדהו ואחוזתו.

השלימות והעילוי הרוחני אינם נחלת חלקו רק של האדם הנפגש עם בוראו, אלא גם של המקום בו נוצר המפגש, כפי שהתבאר שזו ייחודיותה של העיר ירושלים המאחדת ומכילה בקרבה את הניגודים ובכך מהווה מקום לשלימות, זאת בעקבות היותה מקום המפגש בין האדם לאלוקיו, מפגש המהווה את שלימותו של מקום.

לאור האמור נראה שזו הכוונה במושג 'לפני ה'' המתקיים במקדש ומתרחב גם בעיר ירושלים, לשיטת הרמב"ם. 'לפני ה'' משמעותו - מקום המפגש בין האדם לאלוקיו, מקום השראת השכינה בזה העולם התורמת לשלימותו של המקום בו נוצר המפגש ולשלימותו של האדם הנפגש עם אלוקיו באותו מקום, כדברי הרמב"ם: 'לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה'.

אשר לכן הרחיב הרמב"ם את קדושת המקדש אף לעיר ירושלים מעצם היותה מקום השראת השכינה, וממילא דיני 'לפני ה'' שנאמרו במקדש ייאמרו אף בירושלים העיר.